אני שומע את זה כל הזמן...
"אני צריך את השקט שלי".
בשבוע האחרון לא כתבתי לך.
הייתי בחופשה עם המשפחה, היום בלונה פארק, מחר עוד אטרקציות ועוד היד נטויה לפינלה של סוף החופש הגדול.
המון, אבל ה-מ-ו-ן זמן עם הילדים. וכתיבת פוסטים היתה בתחתית הרשימה.
ואני מניח שגם אתה בילית לא מעט עם הילדים שלך.
ומה כולנו רוצים?
שקט!!
זה מה שאני שומע הרבה גם ממטופליי הגברים.
בין אם מדובר באבות צעירים לילדים צעירים ובין אם מדובר באבות מבוגרים לילדים בוגרים.
אנחנו הגברים מאוד אוהבים, מוקירים, מעריכים ומקדשים את השקט שלנו, נכון?
בוודאי.
ולכל אחד מאיתנו יש את אותו מקום, פיזי, רגשי ורוחני שאליו אנחנו נמלטים ונעלמים כדי למצוא מנוחה, נחמה ורוגע.
מי כמוני יודע. הקליניקה שלי ליד הבית היא מקום המפלט האולטימטיבי שלי... אהמ.. של המטופלים שלי.
כמובן!
השאלה המתבקשת היא, איך למען השם מתמודדים עם כל כך הרבה זמן עם הילדים??
איך אני לא יוצא מדעתי?
לפני שאענה על כך, אני רוצה להבהיר, למקרה שצקצקת בלשונך למקרא השורות הקודמות ורוח צדקנית-טהרנית שטפה אותך ביחס אליי - האב-שרק-רוצה-להתרחק-מילדיו...
אני אוהב את ילדיי חבל"ז. to pieces. כמו שאומרים בעדה שלי.
ואני יוצא מנקודת הנחה שכל גבר אוהב את ילדיו ככה, פחות או יותר.
אבל אני צריך לאגור כוחות, אנרגיות טובות והרבה הרבה סבלנות. ומן הסתם גם אתה.
אז נחזור לשאלה - איך מתמודדים?
התשובה הפשוטה היא - שורדים.
עד ה-1 בספטמבר. בהנחה שרן ארז לא ישבית שוב את הלימודים.
התשובה הטובה יותר בעיניי, היא -
לדעת מראש שאני עכשיו פה בשביל הילדים. לא בשבילי.
נשמע כל כך פשוט ומובן מאליו. אולי אפילו קצת מאכזב בחוסר התחכום. לא?
אז זהו שלא.
כשאני נמצא בלונה פארק אחרי ששילמתי טבין ותקילין, גם אני רוצה קצת ליהנות. לעלות למתקן הזה וההוא.
אבל מה לעשות, זה לא בדיוק עולה בקנה אחד עם רצונות הילדים.
ואם אני מראש מצפה לחופש או חופשה משלי בסיפור הזה, אני הולך להתאכזב, אולי אפילו קשות.
אז אני לא אומר להנמיך ציפיות. אני אומר משהו שונה לגמרי -
לבוא מראש עם סט ציפיות אחר.
אני לא כאן בשבילי. אני כאן בשביל הילדים ולמענם. זו מטרת העל. שהילדים יהנו, שירגישו שאבא שלהם איתם, שכיף להם איתו, שאכפת לו מהם. וכן על זו הדרך.
מדובר בעצם בדרך נוספת ליצירת אינטימיות בריאה בתוך המשפחה שלא בדרך הרגילה היומיומית.
אבל זו גישה לא פשוטה ולא מובנת מאליה.
הרבה יותר אינטואיטיבי לי לנסות איכשהו לגשר על הרצונות של הילדים והרצונות שלי. ולרצות להפיק את המירב גם עבור עצמי.
אבל אם הצרכים שלי נמצאים בפרונט?
אז למעשה רק הם בפרונט. כי אני מראש מוטה ברצון שלי לממש את הצרכים שלי לפני אלו של הילדים.
כי אחרי הכל אני רק בן אדם.
לכן אני חייב באופן מכוון להחליט שאני מכבה את הצרכים שלי עכשיו. אני לא במרכז.
וכשאני בא עם ציפייה כזו?
ממילא אין לי בעיה לא לעלות על מתקן כלשהו במשך השעתיים הקרובות. אני דואג בעיקר שהם יעלו למתקנים.
כמובן, אני לא שהיד. גם לי מותר ליהנות.
אבל כשאני עולה למתקן עם הילדים שלי רק כשזה הסתדר עם הצרכים שלהם, זו הנאה ממקום אחר לגמרי.
זו הנאה שבאה מצירוף של הכיף של המתקן + אינטימיות עם הילדים + נתינה נטולת אגו.
זה יכול להיות קשה לפעמים. אבל אפשרי.
נותרו עוד כמה ימים שבהם אפשר לממש את זה...
בהצלחה ולילה מבורך,
דניאל
נ.ב.
לא מדובר פה בחינוך לפינוק. גם לא בהפיכת ההיררכיה בבית.
מבחינתי אין שאלה שההורים הם בעלי הסמכות בבית וזו ממש לא דמוקרטיה.
אם אני נוהג באופן נטול אגו, זה לא הופך אותי להורה רכרוכי וחסר עמוד שדרה.